לפחד הזה יש לי "חיבה" מיוחדת. בעברי הרחוק הייתי פסנתרנית. למדתי בתיכון לאמנויות "תלמה ילין". היום, בדיעבד, אני יודעת שסבלתי מפחד במה ברמה מאוד גבוהה. בעצם, ידעתי גם אז, הרגשתי את הפחד בבחינות, בקונצרטים. אבל לא הייתה לכך התייחסות מיוחד, למעשה לא הייתה כל התייחסות בכלל. זה היה דבר "טבעי". כולם חרדים הטיפול המקובל היה: "קחי איזה חצי כדור "וובן" וזה יהיה בסדר". היום אני יודעת שהפחד הזה פגע בביצועים שלי, בהערכה העצמית שלי, ובעצם בעקבותיו כנראה לא המשכתי בתחום.

סיימתי את הלימודים המוסיקליים שלי בגיל 18. סגרתי את הפסנתר להרבה שנים. ותמיד נמשכתי בתוך תחום הלימודים שבחרתי (מדעי ההתנהגות תואר ראשון ופסיכולוגיה חברתית תואר שני ותואר שני נוסף בעבודה סוציאלית קלינית) לעיסוק בחרדות. ניסיתי באופן לא מודע לסגור מעגל. למצוא מזור לכאב, לפחד, שנחרט עמוק ונשאר בזיכרון

למדתי הנחיית קבוצות – זאת הייתה חוויה מחזקת. עמידה מול קבוצה, מול הפחד הכי גדול שלי. אבל לא הייתי צריכה לנגן, זאת הייתה הקלה גדולה. התגברתי על הפחד. בשפה המקצועית ה"סיביטיסטית" זאת הייתה חשיפה הדרגתית ומוצלחת

בהמשך, בעת הסטאג' של לימודי הביו פידבק היה ברור לי שאני הולכת לעבוד עם מוסיקאים ולעזור להם ,לחזק אותם במקום שאני הייתי זקוקה. ואכן, כך היה, עבדתי עם 5 זמרות ופסנתרנית מקסימות מתלמה ילין. חיזקתי, תמכתי, בעיקר לימדתי טכניקות הרפיה, דרכי חשיבה, שאפשרו להן להתמודד ולהתגבר על הפחד. חוויתי סיפוק מאוד גדול בסיום התהליך ובמכתבי הוקרות התודה שקיבלתי

במסגרת לימודי ה "סי בי טי" למדתי עוד טכניקות להתמודד עם הפחד, והיום בקליניקה שלי אני מטפלת באנשי במה עם תשוקה גדולה. הייתי שם, אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש, מה קורה בראש, בגוף, ואני יודעת איך לעזור וטפל בפחד.

אז… אם אתם חלק מהאוכלוסיה המיוחדת הזאת, אני מזמינה אתכם לשים את הכדורים בצד, ולקבל כלים שילוו אתכם בהמשך דרככם הבימתית להצלחה